הנושא של צדק סביבתי עלה לראשונה במסגרת ממוסדת בישראל עם הקמת המועצה הלאומית לאיכות הסביבה וועדת המשנה שלה לצדק סביבתי. כאשר ועדת משנה זו, שאני עמדתי בראשה, נפגשה בפעם הראשונה היא שאלה את עצמה קודם כל מה זה צדק סביבתי ולאחר מכך במה עלינו להתמקד:

האם:
א. בהעלאת המודעות של הממשלה, חברי הכנסת והתקשורת
ב. האם בתאור הבעיה על-ידי ניתוח מצב קיים
ג. בהצעות של כיווני פעולה: ביחס לתהליך קבלת ההחלטות ו/או ביחס לתוכן ההחלטות והפעולות
ד. בפעולות חינוך והסברה בין תושבי המדינה

גילינו מהר מאוד שהמשימה שלנו לא פשוטה. קודם כל מפני שקשה מאוד להפריד בין צדק סביבתי וצדק חברתי. אמנם בצדק סביבתי אנחנו מתמקדים בעיקר בנושאים סביבתיים-פיזיים, אבל מהר מאוד נמצא את עצמנו שואלים שאלות ודנים בקשר בין נושאים סביבתיים ואבחנות חברתיות בין קבוצות של אנשים ובין מקומות שונים.

קיימות הגדרות שונות של צדק סביבתי ואי בהירות מסוימת באבחנה בין הוגנות סביבתית (environmental equity) וצדק סביבתי environmental justice)). יש האומרים שהוגנות סביבתית עוסקת בתוצאות בשטח וקרובה יותר לצדק החלוקתי שאדבר עליו אחר כך. צדק סביבתי נוגע גם בגורמים הבסיסיים שהביאו לכך. אחרים אומרים שצדק סביבתי כולל גם את ההיבט של הוגנות וגם של שוויון.

יש מי (Haughton, 1999) שמדבר על חמישה עקרונות של הוגנות: הוגנות בין-דורית, הוגנות תוך דורית, הוגנות גיאוגרפית (התייחסות לרמה העולמית או לרמה הארצית ולא רק המקומית), הוגנות הליכית (שכוללת גם התנהגות הוגנת כלפי כולם וגם שיתוף הציבור), והוגנות בין מינית (התייחסות לא רק למין האנושי).

הגדרה אפשרית של צדק סביבתי היא:
מיקוד בבעיות סביבתיות (מבחינת תכניות, מדיניות ופעולות) הפוגעות יותר באנשים וקבוצות שיש להם מעט כוח כלכלי, פוליטי או חברתי (שכולל גם את יכולת ההתארגנות), מאשר באנשים וקבוצות בעלי כוח.

(Taylor 000) מפרטת בעמ' 536, רשימה של ביטויים של הפליה סביבתית הכוללת גם את השאלה של חשיפה לא שוויונית למטרדים ומפגעים, כמו במס' 1. או 2. וגם השפעות לא שוות של מדיניות, כמו מס' 3 וגם חסר של דברים חיוביים, כמו מס' 10.
1. the increased likelihood of being exposed to environmental hazards ;
2. the disproportionate negative impacts of environmental processes;
3. the disproportionate negative impacts of environmental policies, for example, the differential rate of cleanup of environmental contaminants in communities composed of different racial groups;
4. the deliberate targeting and siting of noxious facilities in particular communities;
5. the environmental blackmail that arises when workers are coerced or forced to choose between hazardous jobs and environmental standards;
6. the segregation of ethnic minority workers in dangerous and dirty jobs;
7. the segregation of the environmental workforce;
8. the segregation of housing and communities;
9. the segregation of facilities and public conveyances, for example, parks, beaches,and transportation systems;
10. the lack of access to or inadequate maintenance of environmental amenities like parks and playground;
11. inequality in the delivery of environmental services like garbage removal and transportation.

במחשבה ראשונה הרבה אנשים מניחים שקיימת חלוקה לא שוויונית של מפגעים, מטרדים וסכנות סביבתיים. הדיונים שלנו בוועדת המשנה לצדק סביבתי חייבו אותנו לשנות את ההיגד הזה מהנחה שמוסכמת על כולם, להשערה שיש צורך לבדוק. הגענו למסקנה שאי אפשר להניח שזה כך ככלל, או כך תמיד. אם אכן קיימת אי שוויון, עולות שאלות לגבי איך הוא נוצר והאם הוא היה מכוון. בנוסף, לא בהכרח ברור שאי השוויון הוא תמיד לרעת הקבוצות מחוסרות הכוח; יכולים להיות מצבים שמהם סובלים יותר הקבוצות החזקות. מצד שני, אפשר לומר ששאלות אלה לא חשובות - מה שחשוב הוא אי השוויון ואיך אפשר להתמודד אתו.

שאלות אחרות הן :
- האם כל מפגע הוא שווה ערך למפגע אחר, או צריך להבחין, למשל, בין מפגעים מסכני חיים או בריאות לבין אחרים? איך ניתן להתייחס לתוצא (effect) המצטבר של מספר מפגעים במקום אחד?

- האם לקחת בחשבון, או אולי להתייחס רק, להגדרה הסובייקטיבית של הקבוצה, לגבי מהו מפגע רציני יותר או פחות?

- האם התייחסות להגדרות הסובייקטיביות עלולה להנציח או לחזק את אי הצדק, מהסיבה שאנשים בעלי השכלה ומודעות עשויים להיות רגישים יותר למפגעים ואז לדרוש מוקדם יותר שאלה יטופלו. וזאת, מעבר להבדל ביכולת שלהם לדרוש שהמפגעים יטופלו?

- האם לדבר על אי צדק בהשקעה במשאבים, בנגישות למשאבים, בניצול ובזבוז של משאבים, במרחק ממפגעים, ו/או באכיפה שונה?

- האם להתרכז בטיפול במפגעים קיימים או במניעת חדשים?

קיימות גרסאות שונות של עקרונות של צדק סביבתי. דוגמה של חלק מרשימה אחת היא זו בנספח של המאמר של Taylor, הכוללת התייחסות מאד רחבה ועקרונות אתיים הנוגעים גם לצדק חברתי.

1. Environmental justice demands that public policy be based on mutual respect and justice for all peoples, free from any form of discrimination or bias.
2. Environmental justice mandates the right to ethical, balanced and responsible uses of land and renewable resources in the interest of a sustainable planet for humans and other living things.
3. Environmental justice calls for universal protection f.rom nuclear testing and the extraction, production and disposal of toxic/hazardous wastes and poisons that threaten the fundamental right to clean air, land, water, and food.
4. Environmental justice affirms the fundamental right to political. economic, cultural and environmental self-determination of all peoples.
5. Environmental justice demands the cessation of the production of all toxins, hazardous wastes, and radioactive materials, and that all past and current producers be held strictly accountable to the people for detoxification and the containment at the point of production.
6. Environmental justice demands the right to participate as equal partners at every level of decision-making including needs assessment, planning, implementation, enforcement and evaluation.
7. Environmental justice affirms the right of all workers to a safe and healthy work environment without being forced to choose between an unsafe livelihood and unemployment. It also affirms the right of those who work at home to be free from environmental hazards.
8. Environmental justice protects the right of victims of environmental injustice to receive full compensation and reparations for damages as well as quality health care.

רשימה אחרת של עקרונות של צדק סביבתי כוללת:
- אבטחת הזכות להגנה סביבתית
- ביטול איומים סביבתיים לפני שיש פגיעה
- חובת ההוכחה על המזהמים שהם לא פוגעים ולא על התושבים להוכיח שהם נפגעים
- השקעת משאבים במקומות שהבעיות הסביבתיות והבריאותיות הן החמורות ביותר

הבחנה חשובה מאוד בשיח על צדק סביבתי היא בין צדק חלוקתי, כלומר חלוקה הוגנת של עלויות ותועלות סביבתיות לבין צדק הליכי, המתייחס למידת ההוגנות של תהליך קבלת ההחלטות.

מבחינת הצדק החלוקתי- יש צורך לבנות את הטיעון של אי צדק, , על-ידי הכנת דוח המתעד את המצב קיים- זיהוי הבעיות, אופיין ועומקן. במה אי הצדק מתקיים?
- האם בהשקעה במשאבים- לדוגמה, יותר לכבישים מאשר לתחבורה ציבורית?
- האם בנגישות שונה למשאבים ולטובות הנאה של קבוצות שונות?
- האם ביצירת הזיהום?
- האם בניצול/בזבוז של משאבים?
- האם בחשיפה לזיהום ולמטרדים?
- האם באכיפה שונה של החוקים?
- האם בתיקון שונה של הליקויים?
- ולברר מי מרוויח ומי מפסיד מפעולות מזהמות או פוגעות.

הבעיה שהתבררה לנו היא, שחסרים נתונים באופן מפורט כזה שיאפשר בצורה פשוטה לענות על השאלה של האם קיימים הבדלים בין מקומות שונים. אומנם קיימים דברים בולטים לעין ולאף, כמו כפרים ערביים שבהם הביוב זורם ברחובות וכד'. אבל ככלל קיים מחסור במידע שנחוץ כדי שנבין את היקף התופעות והיקף הבעיות. נתונים כאלה לא קיימים בהרבה מקרים, או קיימים ברמה כלל-ארצית או כלל אזורית אשר אינה מאפשרת לעשות את האבחנות שאנחנו מעוניינים בהן. דבר ראשון, אם כן, שצריך לעשות, הוא להתחיל באיסוף הנתונים הדרושים ובצורה הנחוצה לצורך הבדיקה של אי צדק חלוקתי. דבר זה כמובן ייקח זמן, אך חייבים להתחיל.

יתכן שבתנאים אלה ראוי להתחיל לפעול בכיוון של הבטחת הצדק ההליכי. תהליך קבלת החלטות הוגן מגדיל את הסיכוי שהתוצאה תהיה הוגנת, ויכול גם להגביר את האמון של התושבים בתהליכים וברשויות. הצדק צריך להיראות, לא רק להיעשות.
תהליך כזה מחייב שיתוף הציבור בקבלת החלטות, ניטרליות של הרשויות, שהן יהיו ראויות לאמון של התושבים (שהם יתנו הסבר והצדקות להחלטות שלהן (כלומר תהליך שקוף) , ויתנו דין וחשבון (accountability) ,ושיתנו יחס של כבוד לתושבים (Tyler, 2000)

מהם התנאים הבסיסיים כדי להגיע לצדק סביבתי?
בכדי להתקדם לקראת צדק סביבתי וצדק חברתי צריך להכיר בארבע הזכויות הבאות וליישם אותן: (מעבר כמובן לזכויות יסוד כמו חופש הדיבור וחופש ההתאגדות ושוויון הזדמנויות וכד').

1. הזכות לגישה למידע
הכרה בזכות של הציבור לדעת מה קורה, בחובה ובאחריות שלנו הציבור לדרוש את המידע, ובחובה של הרשויות לספק לנו את המידע. מידע זה צריך לכלול גם תאור של המצב הקיים וגם שקיפות של התהליכים שיצרו מצב זה - המדיניות והפעולות של הרשויות.

כאשר אין גישה פתוחה למידע, מתאפשרים פעולות ומעשים הפוגעים בערכים דמוקרטיים, וקיימים יותר ויותר ערכים שמימושם חסר. כאשר אין באפשרות האנשים לדעת מה קיים, מה חסר, מה נעלם או מה קורה, אין באפשרותם לדרוש את החסר ואת המגיע להם, אין ביכולתם להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות ואין באפשרותם לבקר את פעולות המערכת השלטונית.

בחודש מאי 1998, אחרי מערכה בת שש שנים של ארגונים לשינוי חברתי, חוקקה כנסת ישראל את חוק חופש המידע. החל בחודש יוני 1999 מחויבות כל הרשויות הציבוריות בישראל לאפשר גישה חופשית למידע שהן מחזיקות כנאמן של הציבור, תוך סייגים ויוצאים מן הכלל שונים ומשונים. אם כן, קיים היום חוק חופש מידע, אבל כמה מאתנו כבר ניסו לקבל מידע מהרשויות ונתקלו בסירוב או תירוצים וכד'?

מבחינת תהליך התכנון, ברוב המקרים אנחנו לא יודעים מה הרשויות מתכוונות לאשר או לעשות עד שזה מאוד מאוחר - כבר מתחילים לחפור, או כורתים את העצים וכו'. וגם כשמיידעים אותנו על פי החוק, קשה מאוד למצוא את המודעה בעיתון, ועוד יותר קשה לקרוא אותה ועוד יותר קשה להבין אותה (יוסטמן,1999) . בעצם זה ברור לנו שהם לא מעונינים שנדע. כדי שאזרחים יוכלו להיות פעילים, הם צריכים להכיר את הנתונים ולהיות מסוגלים לבדוק את אמיתותם. המדינה צריכה להעמיד לרשותם מנגנון מסודר של נגישות חופשית וקלה למידע.

היכולת להחזיק במידע היא כוח. בחברה דמוקרטית, אם כן, אמורה להיות לכולם גישה למידע ואפשרות לקבלו ולהבינו.

בעיה נוספת נובעת מכך שחלק מהמידע בנושאים סביבתיים ואחרים מגיע ממומחים ולגביהם יש כל מיני שאלות, כמו, למשל איך מוסרים לנו את המידע- האם בשפה של בני אדם, או בשפה האמורה לתת לנו את התחושה שאנחנו לא מבינים בנושאים מסובכים כאלה ואז איך אנחנו יכולים לצפות לכך שימסרו לנו את המידע. הטיעון הזה שאנחנו לא יכולים להבין הוא מופרך: א) מפני שאפשר להסביר כל נושא באופן שאנשים לא-מומחים יכולים להבין את הדברים העיקריים. ב) כיוון שאין אף פעם מצב שבו כל אנשי המקצוע מסכימים בינם לבין עצמם, כנראה שהדברים הם לא כל כך חד-משמעיים כמו שמנסים להציג אותם בפנינו. ברוב המקרים, ההחלטה בסופו של דבר היא החלטה ערכית, אידיאולוגית ופוליטית, ולא מקצועית. על כן אנחנו צריכים לקבל מידע אמין ולהיות חלק מתהליך קבלת ההחלטה הערכית הזו.

2. הזכות לגישה למשאבים ציבוריים
זכות זו כוללת גם את האפשרות למשאבים וגם את החובה לשמור עליהם- מחויבות ואחריות אישית למשאבי טבע וחברה. חלק מהבעיה הוא שקיים ניצול שונה של משאבים של אנרגיה, מים, קרקע, ידע וכוח בין קבוצות שונות. במישור העולמי, תושבי הארצות המפותחות צורכים הרבה יותר מהמשאבים הטבעיים, הטכנולוגיים והכלכליים מאשר אחוזם היחסי באוכלוסיית העולם. ואותו דבר נכון במישור הלאומי- העשירים צורכים הרבה יותר מהמשאבים מאשר 'מגיע' להם מבחינת משקלם באוכלוסייה.

חלק אחר מהבעיה של צדק סביבתי בהקשר זה, הוא שאנשים חזקים יותר המכירים יותר אפשרויות, עשויים לצפות ליותר ולדרוש יותר. אם נאמר שכל אחד צריך להיות מסוגל להגיע למשאבים שהוא או היא מעונינים בהם, התוצאה עלולה להיות שמי שמצפה ליותר, אכן מקבל יותר. לדעתי תפקיד המדינה וההתארגנויות האזרחיות הוא לדאוג לאיזון, כך שלפחות הרמה הבסיסית ביותר תתקיים עבור כולם, תוך שאיפה לכך שהרמה הבסיסית ביותר תהיה גבוהה ככל האפשר.

3. הזכות לגישה למקומות
האפשרות של תנועה ברגל, באופניים, בתחבורה ציבורית לכל מקום לכל האנשים, כולל אלה עם מוגבלויות. החוק לשוויון לאנשים עם מוגבלות אשר חלקים ממנו עברו כבר בכנסת מקדם את הזכות הזאת לפחות ברמה ההצהרתית. אך נדרש להשלים את החקיקה ולהבטיח את יישום ואכיפת החוק על כל חלקיו.

הדיון בצדק סביבתי היום איננו מתמקד רק ברמת המאקרו, הכלל עולמית או האזורית או הארצית, כי אם גם ברמה המקומית והנגישות לדוגמה, לשטחים ציבוריים פתוחים בקרבת הבית וכד'. עבור אנשים עם מוגבלויות שונות- פיזיות, תפיסתיות, או הכרתיות - צריך לחשוב לא רק על מניעת מטרדים או מפגעים, כי אם גם על אפשרות הגישה שלהם אל תועלות סביבתיות, כמו שטחים ירוקים.

4. הזכות לגישה לתהליך קבלת ההחלטות
זכות זו מבטאת צדק הנובע מכך שתהליך קבלת ההחלטות הוא הוגן, בכך שהוא מאפשר לכל אחד ואחת להיות חלק מתהליך זה. זו דרך להניע אנשים להיות אחראיים מבחינה סביבתית, מפני שהיא מפחיתה את תחושת חוסר הישע שלהם והיא דרך הרגישה לצרכים ולהעדפות שלהם.

העשירים ובעלי הכוח יכולים ברמה האישית לפצות את עצמם או להימלט מבעיות סביבתיות- לשתות מים מינרליים, להתקין מזגנים, לנסוע לחו"ל, וברמה החברתית-פוליטית הם יכולים להשתמש בקשרים שלהם ובכוח שלהם כדי לדאוג שהבעיות לא יהיו בסביבתם. העניים או האנשים ללא כוח לא יכולים לעשות זאת, אלא אם הם מתארגנים ביחד, או המערכת השלטונית מאפשרת להם להשתתף ולהשפיע על מה שקורה, או שניהם ביחד.

אם כך אני מדברת על מה שנקרא "שיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות". אם מפרקים את הכותרת לחלקיה, מגלים כי כל מילה טעונה הסבר ודיון שהוא בחלקו סמנטי, בחלקו פילוסופי ובחלקו מעשי.

"שיתוף" הוא פעולה שמישהו עושה למישהו אחר. אני משתפת אותך, כלומר אני מחליטה על פעולת השיתוף ומיישמת אותה. אפשר וצריך לדבר גם על "השתתפות", הפעולה שאת/ה עושה כאשר את/ה לוקח/ת חלק בפעילות משותפת עם אחרים. נגזרת נוספת של המילה היא "שותפות", המבטאת יחס שוויוני בין הצדדים השונים.

"הציבור" - הוא מושג טעון. כאשר נאמרת המילה ציבור, אנחנו מיד שואלים במי מדובר, מי מדבר, האם מדברים על כו-לם, ועל מי לא מדברים, ומי יכול להיות דובר/ת הציבור. מעבר לשאלות הללו, השימוש במילה "ציבור" יוצר את הרושם כי הכוונה היא לשתף את כולם, כוונה שהיא בעצם בלתי אפשרית - ברוב המקרים לא ניתן לשתף את כולם. כמו כן מועלים טיעונים קשים נגד היכולת של אנשים ספורים לייצג את כולם. כיוון שכך, המסקנה אליה עלולים להגיע היא שאי אפשר לשתף את 'הציבור'.

במילה 'ציבור' יש גם מידה מסוימת של התייחסות מרוחקת אל ציבור אנונימי והוא נשמע כאילו יש ציבור אחד, מונוליתי והומוגני. כמובן שאין הדבר כך. בכל מקום ובכל מצב, יהיה גודלו והיקפו של הציבור אשר יהיה, קיימות קבוצות שונות ואינטרסים שונים. אם כך, מה ניתן להציע במקום "ציבור"? שיתוף תושבים ושיתוף אזרחים קיימים גם הם בלכסיקון המשמש אותנו. מסתבר שגם הם אינם מושלמים: המלה 'תושבים' מכוונת לאנשים המתגוררים באזור מסוים ולא תמיד עוסק השיתוף באנשים שזה המכנה המשותף שלהם; המילה 'אזרחים' מכוונת, בעברית בעיקר, למעמד פורמלי מסוים, ומוציאה מן הכלל את אלה שאינם במעמד כזה. שיתוף הציבור הוא המונח השגור בדיון, ויש צורך להתמודד עם הסוגיות שהוא מעורר.

"תהליכי קבלת החלטות" - שיתוף הציבור חייב להתבטא בקשר כלשהו עם תהליכי קבלת החלטות הקיימים בכל תחום ותחום: בתוך משק הבית, בית הספר, המפעל, העירייה והממשלה (ברשות הפרט, הקבוצה וברשויות ציבוריות).

שיתוף הציבור מוגדר כתהליך שבו אנשים, שאינם נבחרי ציבור, או פקידים ברשויות שלטוניות, או אנשי מקצוע המועסקים ברשויות אלה, לוקחים חלק בקבלת ההחלטות ביחס לנושאים הנוגעים לחיים שלהם.

ניתן לזהות שני מהפכים שחלו בארץ בעשר שנים האחרונות. השימוש במונח 'מהפך' נובע מהתחושה כי מדובר בשינויים המתרחשים ברבדים שונים של החברה הישראלית, ואינם נחלתם של אליטות או קבוצות אינטרס בלבד. המהפך הראשון הוא בהכרה הגוברת בזכות ובחובה וביכולת שלנו לפעול בעצמנו; לא לחכות לרשויות ולא לקבל את מה שהם רוצים להכתיב לנו. היום קיימות כ- 10,000 עמותות פעילות בתחומים שונים. ברישומים של שתיל קיימים כ- 1200 ארגונים אזרחיים בנושאים שונים וכ- 70 התארגנויות העוסקות בנושאים סביבתיים. זו התפתחות מדהימה בתקופה של כעשר שנים. אנחנו כבר לא מוכנים להפקיד את כל ההחלטות בידי 'מומחים', ולקבל את טענתם שהם יודעים מה טוב בשבילנו.

מהפך זה יצר מצב שבו יש הכרה בתקינות הפוליטית של המושג של שיתוף הציבור. הרשויות מתחילות להבין שאי אפשר להתעלם מהדרישות של הציבור להשתתפות. יש מקרב מקבלי ההחלטות שהשכילו להבין כי יש בכך היגיון וברכה ואחרים עדיין מתנגדים למצב החדש ובמקרה הטוב מדברים בעד שיתוף ברמה ההצהרתית, מבלי לתת לכך ביטוי ממשי בפעולות שלהם. אבל הגענו למצב היום שאנשים בעמדות כוח מרגישים צורך לומר "אני בעד שיתוף הציבור", אף אם בהמשך הם אומרים- "אבל… זה קשה, זה לוקח יותר מידי זמן, מיהו הציבור, מה הם מבינים בנושאים מקצועיים" וכד'. מכרזי תכנון שמוציא משרד הפנים או רשויות שונות כוללים היום סעיף מיוחד העוסק בשיתוף הציבור ודרישה להתייחסות ספציפית לנושא ואיך הוא ייושם. לאחרונה התבשרנו שמנהל מקרקעי ישראל והסוכנות שינו את המדיניות שלהם בתכנון הרחבות במושבים וקיבוצים ומאפשרים לתושבים להשפיע על הליך התכנון בהתאם לרצונם. אשאיר לכם את ההחלטה אם אתם רוצים לבכות על האבסורד שזה לא היה מובן מאליו עד היום, או לשמוח על כך שזה סוף סוף הגיע.

המדינה צריכה לטפח השתתפות אזרחית, והדרך הטובה לעשות זאת היא לבנות באמצעים חברתיים שונים, כולל חוקיים , מנגנונים לשיתוף הציבור(ראה מודל חיפה, ועידת אזרחים).

המהפך השני הוא ההכרה בחשיבות הסביבה בחיינו. אנחנו כבר לא מקבלים את הטיעון כי בטחון וכלכלה באים לפני כל דבר, ושכחברה/מדינה איננו יכולים לעסוק בקטנות, כמו נושאי תכנון ואיכות לחיים. אנחנו מבינים שזה לא קטנות, שנושאים סביבתיים עלולים לסכן את בריאותנו, את עצם קיומנו, ואת איכות חיינו ואי אפשר לחכות לימים אחרים, טובים ושקטים יותר. יותר אנשים נפגעים מזיהום אוויר וזיהום מים ומתאונות דרכים, מאשר מכל פעולת איבה או חבלה.

מהי סביבה זו ומה המשמעות שלה בחיים של אנשים. הסביבה באופן שאני מדברת עליה כוללת את כל מה שיש בעולם - את האלמנטים הפיזיים, האקולוגיים, הבנויים והלא-בנויים, האמצעים הטכנולוגיים, הצמחים והחיות ממינים שונים ואת בני האדם והפעולות האישיות, החברתיות והכלכליות, התרבותיות, הערכים והמדיניות שלהם. עולות כאן שאלות פילוסופיות/ דתיות לגבי מקומו של המין האנושי בעולם ומי נברא למען מי וכד'. אני לא נתייחס לשאלות פילוסופיות אלה, אבל היום אנחנו מתחילים להבין שאנחנו צריכים לרסן את עצמנו, להיות צנועים יותר בהתייחסות שלנו למקומנו בעולם, לחסוך במשאבים ולהימנע ככל שניתן מפגיעה בלתי הפיכה במשאבים ואלמנטים אלה.

מבחינת הזכות להשתתף בתהליכי החלטות, מה המצב היום בישראל? היום תהליך התכנון הפורמלי נותן לציבור אפשרות אחת להשתתף- להגיב ולהגיש התנגדות לתכנית מוכנה שעבדו עליה שנים, ותוך 60 יום אנחנו צריכים להכין התנגדות אם יש לנו רצון בכך ואם יש לנו עניין ישיר בקרקע או אנחנו ארגון מוכר. ואז באים אלינו בטענות שאנחנו רק מתנגדים, אבל לא נותנים לנו אפשרות לעשות משהו אחר.

מצד אחד יש ניצנים של שינוי- פתיחות חלק מהוועדות לשמוע כל התנגדות, מכרזים של משרד הפנים הדורשים שיתוף, הדרישות של הציבור להשתתפות רצינית יותר ומסוג אחר, התכנית החלופית שהכינו תושבי עין כרם ומסמך מדיניות עבור פיתוח מרכז הכרמל וציר הרכס, שארגוני תושבים מכינים בימים אלה.

אבל העיקרון והזכות לשיתוף הציבור עדיין לא הופנם, הוא לא נהפך לחלק מהותי ומובן מאליו, וההתייחסות אליו משתנה ממקום למקום.

מצד שני יש ניסיון בוטה להצר את צעדי הציבור, הבא לידי ביטוי בימים אלה ממש. במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה יועלו להחלטה שינויים מפליגים בחוק התכנון והבנייה. עיקרם של שינויים אלו הנו הקמת "ועדה לתכנון ולבנייה של תשתיות לאומיות" שמטרתה לאשר תכניות פיתוח רחבות היקף בהליך מקוצר וללא כל איזונים ובלמים.

אם יתקבלו שינויים אלו, קיימת סכנה ממשית שתכניות פיתוח הרסניות תאושרנה ללא כל מחשבה ופיקוח. לאור החוק במתכונתו המתוקנת, ככל שהפרויקט גדול יותר ובעל השפעות סביבתיות וחברתיות מרחיקות לכת יותר, כך קל ומהיר יותר יהיה אישורו. בהליך המוצע לא ניתן לציבור להשמיע את קולו בכלל, תקופת ההתנגדויות לתכנית, שהיא האפשרות הממוסדת היחידה של הציבור להשפיע - קוצרה בחצי לשלושים יום, והוועדה עצמה תכלול רק נציג ציבור אחד "שתמנה הממשלה".

בעוד שחשבנו שאנחנו מתקדמים למה שמקובל במדינות הדמוקרטיות האחרות בהן מתחזקת המגמה של שיתוף הציבור בקביעת מדיניות המשפיעה באופן כה קיצוני על חייו, בוחרת ממשלת ישראל לסגת אחורה ולצמצם את זכותו הדמוקרטית של הציבור להשתתף ולהשפיע.

כדי לקדם אותנו לקראת יותר צדק סביבתי, ועדת המשנה לצדק סביבתי החליטה להמליץ בפני המועצה הלאומית לאיכות הסביבה: 1) להמליץ לממשלה להצטרף לאמנת ארהוס, אמנה של האיחוד האירופי - הנקראת אמנה על גישה למידע, שיתוף הציבור בקבלת החלטות וגישה לצדק בנושאים סביבתיים (במובן של נגישות לבתי משפט בנושאים הקשורים לסעיפים האחרים.) 2) להביע את התנגדותה להכללת השינוי לחוק התכנון והבניה במסגרת של חוק ההסדרים ולהצרת שיתוף הציבור בתכנון בכלל.

מבחינת פעולות שראוי שיקודמו כדי לקדם אותנו בכיוון של צדק סביבתי אפשר להציע.
1. הקפדה על יישום של חוק חופש המידע, ובחינה של החורים הקיימים בו ואיך לסגור אותם.
2. קידום הרעיון של חוק המחייב איסוף מידע סביבתי ופירסום מידע זה לציבור (הצעה של דב חנין).
3. הכנסה של הרעיון של נספח חברתי קהילתי לשגרה. רעיון זה, המציע חיוב בדיקה של תכניות רחבות היקף מבחינת ההשלכות החברתיות שלהן, מקודם עתה על-ידי המשרד לעבודה ורווחה, אלכ"א הג'וינט, חברת המתנ"סים, המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, מרכז ציפורי, החברה למרכזים ולמנהלים קהילתיים בירושלים ושתיל.
4. הבטחה בחוק של זכות הציבור להשתתפות רצינית ורחבה יותר בתהליכי קבלת החלטות.
5. קידום חוק היסוד לזכות לאיכות סביבה אשר הציע ח"כ נודלמן.
6. הגברת היכולות של אנשים להשתתף- על ידי חינוך, תמיכה של עזרה משפטית או אנשי מקצוע שעובדים עבור התושבים, מתן תמיכה לחברה אזרחית כזאת, על ידי בניית אמצעים חברתיים שונים המעודדים התארגנויות של תושבים.