לקראת סיום פרשת שופטים מובא איסור כריתת עץ מאכל בזמן מלחמה, עת מטילים מצור על עיר האויב: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (כ, יט). נחלקו הדעות באשר לדרך שבה יש להבין ולקרוא היגד זה : האם לפנינו משפט חיווי, המצביע על הקשר שבין האדם והעץ,[1] או שמא זו שאלה רטורית שתשובה שלילית בצדה, הבאה דווקא להצביע על הניגוד שביניהם?[2] אולם גם בלא שנהיה בטוחים לגבי המשמעות המדויקת של הכתוב, ברור שלפנינו דוגמה מובהקת להוראה אקולוגית במקרא (איסור כריתת עץ), שהשפיעה רבות על התפיסה האקולוגית של היהדות הבתר מקראית, כפי שאראה בהמשך.

בעשרות השנים האחרונות זכתה האקולוגיה להתעניינות רבה,[3] ובייחוד זו המוגדרת כ"אתיקה סביבתית" (environmental ethics) או אקו-אתיקה, בשל הנזקים הבלתי הפיכים שגורם המין האנושי לעולם. בהיותו מונע ע"י שיקולי רווח קצר מועד, הורס האדם את העולם שעל פניו הוא חי, וגורם במעשיו להתחממות כדור הארץ, הרס יערות הגשם, זיהום מקורות המים וזיהום האוויר, דלדול משאבים טבעיים והכחדת זנים שונים של צמחים ובעלי חיים.[4] האצת תהליך ההרס הזה היא מאוחרת יחסית, מאז המהפכה התעשייתית שראשיתה במאה הי"ח, ולפיכך מפליא לגלות את העניין הרב שמגלים מקורותינו הקדומים המקרא, ויותר מכך ספרות חז"ל בנושאים אקולוגיים.

א. אקולוגיה אנתרופוצנטרית לעומת אקולוגיה ביוצנטרית
ניתן לדבר על שתי תפיסות מנוגדות בקרב פעילים לאיכות הסביבה, לגבי שאלת מקומו של האדם בעולם: התפיסה האנתרופוצנטרית, המעמידה את האדם במרכז, לעומת התפיסה הביוצנטרית, המעמידה את הטבע במרכז. הגישה האנתרופוצנטרית רואה באדם מעין מנהל משק של משאבי העולם, שצריך לנהלם בתבונה, חסכנות, אהבה ואחריות, בעיקר למענו הוא. מכאן כינויה: .stewardship לעומתה, התפיסה הביוצנטרית, המכונה "אקולוגיה עמוקה" (deep ecology), שוללת את הצבת האדם במרכז ורואה בו מין נוסף, שחשיבותו אינה עולה על זו של מינים אחרים. האקולוגיה העמוקה מדגישה כי זכות הקיום של הנהר, העץ, דוב הפנדה וכו' אינה נובעת מהתועלת שהם מסיבים לאדם, אלא מעצם קיומם.

ב. השתקפות שתי התפיסות הללו ביהדות
כאשר אנו שואלים עצמנו, מהי עמדת היהדות לגבי מקומו של האדם בעולם, סביר שנענה שתפיסת היהדות תואמת לעמדה האנתרופוצנטרית. שהרי לפי סיפור הבריאה, האדם לבדו נברא "בצלם א-להים" (בר' א, כז), והתפקיד שניתן לו על אדמת גן עדן היה "לעבדה ולשמרה" (שם ב, טו). עם זאת, במאמר מאלף מראה פינק, כי לצד הגישה האנתרופוצנטרית ניתן למצוא ביהדות גם את הגישה הביוצנטרית.[5] דוגמה מובהקת לשלילת התפיסה האנתרופוצנטרית ניתן למצוא בספר איוב, הנראה כלועג ליומרנותו של האדם המחשיב עצמו למרכז היקום.[6]

מענהו הראשון של ה' מן הסערה מתאר את נפלאות הבריאה, המתבטאות בין השאר בכך שה' שולח עננים ורעמים "להמטיר על ארץ לא-איש, מדבר לא אדם בו. להשביע שאה ומשאה ולהצמיח מצא דשא" (איוב לח, כו-כז). דאגתו של ה' למקומות שאינם מיושבים באדם אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת האדם את עצמו כתכלית הבריאה. בהמשך מתאר ה' מינים שונים של בעלי חיים שדאגתו פרושה עליהם, והמשותף לכולם הוא שאין לאדם כל הנאה מהם, כגון הפרא (=חמור הבר) והראם (לט, ה-יב), וכן בהמות ולויתן, המתוארים בנאום ה' השני (מ, טו-לב). לגבי כולם מובהר ומודגש, שהאדם אינו יכול לגבור עליהם ולשעבדם לצרכיו. כלומר, יש להם טעם קיום עצמאי משלהם, ללא כל זיקה לאדם. כמה שונים הדברים הללו מהתפיסות המושרשות בנו לגבי מקומנו ביקום.

גם בדברי הרמב"ם ניתן למצוא שלילה של הגישה האנתרופוצנטרית, באמרו "שאין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם לא בגלל דבר אחר".[7] הוא מצטט פסוקים מן המקרא המביעים את אפסותו של המין האנושי, כמו "אדם להבל דמה" (תה' קמד, ד) או "אנוש רמה ובן אדם תולעה" (איוב כה, ו), כדי להוציא מלבו של האדם את האשליה ש"המציאות בגלל אישיותו בלבד".[8]

כדוגמה למתח בין שתי האסכולות האקולוגיות השונות מביא פינק את דברי הגמרא בסנהדרין (לח, ע"א), המתמודדים עם השאלה מדוע נברא אדם בסיום הבריאה. לפי דעה אחת, "כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין"; כלומר, האדם הוא נזר הבריאה, אורח הכבוד בעולמו של הקב"ה, עולם שנברא להנאתו ולשימושו של המין האנושי. אולם לצד דעה זו מובאת דעה הפוכה: "שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". פינק מסכם ואומר שהמתח שבין האמונה בכוחנו להשפיע על הבריאה (stewardship) ובין הכרה באפסותנו (אקולוגיה עמוקה), מתח שבא לידי ביטוי גם במקורות היהדות, יוצר את האיזון שבין קריאה לפעולה ובין שמירה על מידת הענווה.[9]

ג. קריאה לפעולה מצוות מקראיות בעלות טעם אקולוגי
במקרא אנו מוצאים כמה מצוות, שניתן לייחס להן טעם אקולוגי, מרכזי או נלווה. כך, למשל, אחד הטעמים שנותן הרמב"ם למצוות שמיטת הקרקעות בשנה השביעית (ויק' כה, א-ה) הוא "כדי שירבה יבול האדמה ותתחזק בהברתה [=בלא זריעתה]",[10] כלומר, הקרקע תחדש כוחותיה ותושבח בעקבות המנוחה הזמנית שתינתן לה.

הסבר אקולוגי מעניין מעניק רש"ר הירש גם למצוות שביתה ביום השביעי. לדבריו, ליום השבת חשיבות חינוכית: לאחר שישה ימים של מעשה, שבהם נוהג האדם כ"סוכן על תבל", ומשתמש באדמה, בצמחים ובבעלי החיים לחפצו ולרצונו, בא יום השבת, שנועד להזכיר לו כי "לא לך המה הדברים הנמצאים מסביב לך", אלא "קנין ה' הנהו". ולפיכך "בכל שבת ושבת השיבה לה' את התבל שלו, דע את ה' אלקיך והשיבה ללבך תמיד, כי התבל הזאת 'שאולה' לך מאת ה'... וזכור מי הוא אדון לה וכי התבל 'השאולה' לה' היא, אשר הוא המושל בכל ולא אתה".[11] פרשת "כי תצא" כוללת מספר מצוות שיש להן טעם אקולוגי, או למצער, השלכה אקולוגית:

* מצוות שילוח הקן (כב, ו-ז), שלצד טעם חינוכי (הרחקה מאכזריות)
מציע לגביה רמב"ן גם טעם אקולוגי: "שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה
לעקור המין".[12]

* איסור כלאיים (כב, ט; וכן ויק' יט, יט), המהווה אזהרה "לשמור כל מין, שלא יתערב מין עם מין" (פירוש ראב"ע לויק' יט, יט), שהרי "המרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות" (פירוש רמב"ן לויק' יט, יט).

* ההוראה (שהדרכה בצדה) לשמור על היגיינה במחנה הצבאי (כג, יג-יד).

* איסור הלנת המת (כא, כב-כג), שלדעת רלב"ג נועד למנוע זיהום אוויר: "ולא תטמא את אדמתך - מפני העיפוש שיתחדש אז במקום ההוא, אם תשאר שם הנבלה".[13]

* איסור כריתת עץ פרי (כ, יט), שבו פתחנו את הדיון. הכתוב אמנם מדבר על כריתת עץ פרי בזמן הטלת מצור, אולם נראית הטענה, שאם נאסרה הכריתה בעתות מלחמה, המתאפיינות בהתרופפות המוסר, בהרס ובהשחתה, על אחת כמה נכונים הדברים לגבי עתות שלום.[140]

ד. פיתוח ההיבט האקולוגי-הלכתי בספרות חז"ל
איסור קציצת אילנות טובים - האיסור המקראי לכרות עצי פרי זכה להתייחסות רבה ולפיתוח ניכר בספרות חז"ל. נאמר בגמרא, כי קוצץ אילנות טובים, "אינו רואה סימן ברכה לעולם" (פסחים נ, ע"ב), וכן הסביר רבי חנינא את מותו בטרם עת של בנו כעונש על שקצץ עץ תאנה טרם זמנה (בבא קמא צ"א, ע"ב). קוצצי אילנות טובים נמנים על אלה שבעטיים "מאורות לוקין" (תוספתא סוכה [ליברמן], ב, ה). לפי מדרש פרקי דרבי אליעזר פרק לג (מהד' מ' היגר, חורב י [תש"ח], עמ' :202) "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע".

"בל תשחית" - חז"ל הרחיבו את האיסור המקראי להשחית עץ מאכל, לשיטה אקולוגית שלמה "בל תשחית", האוסרת השחתת כל מה שיש בו שימוש ותועלת לאדם, כפי שסיכם את הדברים הרמב"ם: "ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם" (הלכות מלכים ו, י).

הרחקת תעשיות מזהמות חז"ל הקדישו תשומת לב רבה להרחקת התעשיות המזהמות ממקומות יישוב, כדי לצמצם את נזקן לאדם. כך, למשל, מורה המשנה להרחיק את הגורן מן העיר, בשל המוץ (בבא בתרא ב, ח), ולהרחיק את תעשיית העורות המזהמת חמישים אמה מן העיר (שם, משנה ט). ואילו בתוספתא מובאת הוראת ר' נתן: "מרחיקין את הכבשונות (=משרפות סיד לתעשיית קדירות) מן העיר חמשים אמה" (תוספתא בבא בתרא [ליברמן], א,י).[15]

איסור זיהום מקורות מים חז"ל נתנו דעתם גם לצלילותם וניקיונם של מקורות המים, כפי שאנו למדים מההוראה הבאה: "העושה מערות לרבים, מרחץ בהן פניו ידיו ורגליו, היו ידיו ורגליו מלוכלכות בטיט, או בצואה, אסו'. ובבור ובשיח, בין כך ובין כך אסור" (תוספתא בבא מציעא [ליברמן], יא, לא).[16]

ה. דברי שירה והגות על הטבע - מן המקרא ועד הראי"ה קוק יפי הטבע מהלך קסם על האדם ומרחיב את לבו. ההנאה האסתטית מעולמו של הקב"ה מלווה לא פעם בחוויה דתית. כך, למשל, גורמת ההתבוננות בבריאה למשורר תהלים להכרה בכוחו ובתבונתו של ה': "מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך" (תה' קד, כד). לפי הספר פרקי שירה,[17] הבריאה כולה - על כל הצמחים ובעלי החיים שבה - מהללת את הבורא.[18] תפיסה זו היטיב לבטא גם ר' נחמן מברסלב:

דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד, שהיא צריכה לאוכלו? ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש שירה שאומר, שזה בחי' פרק שירה. ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה".[19]
ר' נחמן מברסלב המליץ להתפלל בטבע, "בין עשבים ואילנות", משום ש"כשהאדם מתפלל ומפרש שיחתו בשדה אזי כל העשבים וכל שיח השדה כולם באים בתוך תפילתו ומסייעים לו ונותנים לו כוח בתפילתו ושיחו". במיוחד נכונים הדברים בתקופת האביב, שבה "כל שיחי השדה המתחילים לחיות ולצמוח כולם נכספים ונכללים בתוך השיחה והתפילה". בשירת העשבים הוא מוצא יופי, טוהר וכנות מיוחדים במינם:

אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פנייה ובלי מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום-גמול! כמה יפה ונאה כששומעים את השירה שלהם.[20]

ראי"ה קוק האמין, שאם יתאים האדם את חייו לחיי הטבע יחזיר לעצמו את תחושת האושר הטבעי, מידותיו הטובות ותחושת התרוממות הנפש, שאבדו לו בשל התרחקותו מהטבע. וכך הוא כותב בהתייחסו למאמר התלמוד: "שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח" (ברכות נז, ע"ב):

ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדת הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים. וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה.[21]

הרב קוק עצמו הקפיד ביותר שלא להשחית את מעשי הבורא, שלא לצורך. הרב אריה לוין מספר בזיכרונותיו, כיצד למד את מידת החמלה מהרב קוק, כאשר התלווה אליו באחד הימים לשוח בשדה:

בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה. הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר.[22]

יחס הכבוד של ראי"ה קוק כלפי כל עשב ופרח, בעל חיים ואדם, נובע מכך שכולם הם ברואי הא-ל, ויש להם חשיבות ומקום בעולם שברא. גישה זו מזכירה את דבריו היפים של רש"ר הירש:[23]

לא לך היא הארץ, אלא אתה נתון לה. עליך להוקירה כאדמת קודש לראות בכל יצור יצור ד' ואח לך, לאהוב אותו ולעזור לו במלוי יעודו לפי רצון ד'. על כן משתקף כל נברא בעיני רוחך, על כן מתרגשים מיתרי לבבך עם כל צעקת שבר, ועם כל קריאת גיל בעולם; על כן ישמח לבך עת הנצנים נראו בארץ, ותתאבל עם כל פרח נובל... כולם שאולים הם לך, וכולם יופיעו פעם לפני כסא ד' כדי להעיד לטובתך או נגדך, אם הזנחתם או השתמשת בהם, לקללה או לברכה.

ואסיים בדבריו המאלפים של המדרש לגבי ההשלכות של הרס העולם, ואזהרתו למין האנושי - אזהרה שכה רלוונטית לחיינו כיום (קהלת רבה [וילנא], ז, א [י"ג]):

'ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו' (קהלת ז, יג). בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.

מאמר נוסף - צער בעלי חיים רצוי מול מצוי ,וכיצד לצמצם את הפער שביניהם.
--------------------------------------------------------------------------------

[1] ראו ספרי דברים פיסקה רג (מהד' פינקלשטין, עמ' :239) "'כי האדם עץ השדה', מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן". וכן פירוש ראב"ע ורמב"ן על אתר. פירוש יותר מרחיק לכת טוען לדמיון (ולא תלות) בין האדם לעץ השדה:"'כי האדם עץ השדה' (דב' כ, יט), מה אדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון" (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] כו ו [ג]). גם מילות שירו המפורסם של נתן זך יוצרות זהות בין האדם ובין עץ השדה : "כי האדם עץ השדה: כמו העץ הוא שואף למעלה...".

[2] כך, למשל, מפרש רש"י.

[3] מיוונית: oikos בית, משכן + logos לימוד. האקולוגיה, לפי הגדרת מילון אבן-שושן היא "תורת הסביבה, ענף ביולוגיה העוסק בחקר השפעת תנאי הסביבה על מחזור חייהם של צמחים, בעלי-חיים ומיקרואורגניזמים". אולם היום מתכוונים במונח "אקולוגיה" בעיקר לביקורת מדעית על ההשפעות השליליות של האדם והחברה על הטבע, כפי שמציין זאב לוי במאמרו "אקולוגיה, אתיקה ויהדות", גשר 140(תש"ס), עמ' 25-15(.15)

[4] על הנזקים שגורם המין האנושי לעולם ראו, למשל, ביל מק'קיבן, קץ הטבע, תל-אביב .2000

[5] Dan Fink, ?"Between Dust and Divinity: Maimonides and Jewish Environmental Ethics?, ", Ecology and the Jewish .Spirit, ed. by Ellen Bernstein, Woodstock 1998, pp. 230-239

[6] פינק (הערה 5 לעיל) אינו מבסס את טענתו על ספר איוב, אולם ראו ר' גורדיס, "תורת הסביבה והיקום האקולוגיה במסורת היהודית", גשר 115(תשמ"ז), עמ' 70-64(;67) מק'קיבן (הערה 4 לעיל), עמ' ,79 המוצא במקומות רבים במקרא, ובייחוד בספר איוב "סניגוריה על הטבע החופשי ממגע יד אדם, שאפשר כי מרחיקת-לכת ממנה לא נכתבה מעולם".

[7] מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק יג (מהד' י' קאפח, ירושלים
תשמ"ח, עמ' ש).

[8] שם, פרק יב (מהד' קאפח, עמ' רצד). ליתר הרחבה לגבי תפיסתו של הרמב"ם את מקומו של האדם ביקום, ראו מאמרו של פינק (הערה 5 לעיל).

[9] פינק (הערה 5 לעיל), עמ' .239-237

[10] מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק לט (מהד' קאפח, עמ' שסד). על הטעם האקולוגי של מצוות שמיטה עמדו רבים. ראו, למשל, יהודה שביב, "השמיטה היבט אקולוגי", שמעתין 118-117(תשנ"ד), עמ'.99-93

[11] ר' שמשון רפאל הירש, ספר חורב רעיונות על חובות ישראל בגולה, ניו יורק תשי"ג, פרקי העדות, סעיף א- שבת (עמ' .70-69)

[12] וכן פירוש אברבנאל על אתר.

[13] פירושי רלב"ג על התורה, ספר דברים, מהד' לוי, ירושלים ,2000 עמ' .11

[14] ראו: איכות הסביבה (אקולוגיה) במקורות היהדות, בעריכת הרב מאיר זיכל, רמת-גן תש"ן, עמ' .8 ראו גם פירוש רמב"ן לדב' כ, יט.

[15] ליתר הרחבה בנושא ראו נחום רקובר, איכות הסביבה היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"ד,/1993 פרק רביעי: "זיהום האוויר", עמ' ;71-65 איכות הסביבה (הערה 14 לעיל), פרק שני:"זיהום אויר נזקי עשן וריח", עמ'63-37
Barry Freundel, "Judaism's Environmental Laws",in Ecology and the Jewish Spirit, pp. 214-224

[16] ליתר הרחבה ראו רקובר (הערה 15 לעיל), פרק חמישי: "זיהום המים", עמ' .76-73

[17] פרקי שירה הם שירות ברואי מעלה ומטה, בעריכת חנניה ממונציליסי וגמליאל בן חנניה, מנטובה תכ"א. הספר נכתב בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה.

[18] דוגמאות: שירת הנחש "סומך ה' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים" (תה' קמה, יד); שירת העכבר "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת איב?י לי" (תה' ל, ב); ולעומתה שירת החתול "ארדוף אויבי ואשיגם" (תה' יח, לח).

[19] ליקוטי מוהר"ן, ירושלים תשל"ז, מוהר"ן תנינא, דף כ"ט, ע"ב. תודתי לעמיתי, ד"ר אברהם גוטליב, שמצא בעבורי את מראה המקום.

[20] כתבי ר' נחמן מברסלב, מהד' א' שטיינמן, ת"א תשי"א, שיחות קכ"ח: "בין דשאים" (עמ' .243)

[21] אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה - ברכות, כרך ב, ירושלים תש"ן, עמ' .297 על יחסו של הרב קוק לטבע ראו מאמרו של נ' רקובר, "יחסו של האדם לסביבה במשנת הרב קוק", מים מדליו 1(תשנ"ד), עמ' .8-1

[22] שמחה רז, איש צדיק היה מסכת-חייו של רבי אריה לוין, ירושלים תשל"ג, עמ' .74

[23] ר' שמשון רפאל הירש, אגרות צפון י"ט מכתבים על היהדות, בני ברק תשכ"ז, מכתב רביעי, עמ' מ"ו-מ"ח.