| |
 |
|
איתי אלטשולר מיסד שיטת אלטשולר
תפיסת הטבע, היחס אליו וחשיבותו בטיפול בטראומה על פי שיטת אלטשולר
חלק ראשון: טבע שינוי וממשות »
חלק שני: הטבע ככוח ריפוי »
|
 |
| |
|
|
|
הטבע ככוח ריפוי
בטבע יש כוחות ריפוי רבים, החולי והבריאות שניהם כאחד טבעיים, שניהם מצבים של שינוי, המחליפים זה את זה. אנו מייחסים למצב הבריא ערך חיובי, אך גם בחולי יש טוב. הבנה זו מקלה עלינו לקבל את השינויים אותם אנו נוטים לכנות מחלות, קבלתן, כחלק ממחזוריות, מאיזה "סדר בלתי מסודר" של העולם, כהשתנות מתמדת.
הטבע יכול לרפא אותנו כשאנו חולים בכמה אופנים:
אופן אחד, על ידי מה שנמצא בתוכנו, על ידי כוח הריפוי הטבעי. יכולת הגוף לרפא את עצמו, היא יכולת מדהימה, גדולה, ומוגבלת כאחת. אנחנו יכולים לעזור לגוף בתהליך הריפוי: אם על ידי מתן חומרים חסרים, או על ידי יצירת סביבה מאפשרת ריפוי.
אופן אחר היא לימוד וקבלת המחלה והסבל כחלק מתהליך טבעי, לימוד זה כשלעצמו מחזק את יכולת הריפוי. בנוסף, סביבה טבעית, לא אורבנית ולא תעשייתית, מחזקת את יכולת הריפוי הנמצאת בגוף; הטבע מספק לנו סביבה שבה הגוף, הנפש והרוח יכולים לרפא את עצמם מהר ונכון יותר, בכלים שיש ברשותם ולקבל מה שלא ניתן לרפא ולשנות.
אם מדובר בטראומה, הרי שהסביבה הטבעית הכוללת בתוכה צמחיה, חיות, אוויר נקי, נוף פתוח, קור, חום, משקעים, מעודדת את החיבור של היסוד החי למערכות הפריפריאליות; השהיה בטבע והפעילות בו מלמדת אותנו להכיר את אופן הפעילות של היסוד החי מתוך חוויה והתבוננות בטבע. פעילות בטבע יוצרת מצב המאפשר ליסוד החי לחדש את הקשרים שנותקו כתוצאה מהטראומה.
הסביבה הטבעית כפי שציינתי, אין בה שיפוטיות, היא מלמדת אותנו לקבל, להשלים, גם עם מה שכואב, סופי, או משתנה. הסביבה הטבעית מאפשרת לנו בזכות ה'שקט', שבתוכה להקשיב לקולות הפנימיים שלנו ביתר תשומת לב. מאפשרת לנו לשמוע את הקול הפנימי שהוא השקט מכל הקולות, להעצים אותו להכיר אותו, ולפעול לפיו ובכך לשחזר את האמון בו: לעזור לו להתחבר מחדש אל המערכות הפריפריאליות ולאפשר למערכות הפיזיות והנפשיות והרוחניות שלנו לפעול מתוך שינוי והשתנות כפי שאנחנו חווים בטבע עצמו.
הטבע מלמד אותנו להתבונן על עצמנו, לחוש את עצמנו, להקשיב לעצמנו ללא מלים, כפי שאנו; כך להזרים את הפעילות הטבעית המרפאה את עצמה. הטבע מלמד אותנו לקבל את היותנו בלתי מושלמים, ולקבל את עצמנו בלתי שלמים.
הטראומה בכל כוחה חושפת לפנינו את עומק מוגבלותנו, את פגיעותינו, את חוסר האונים, את מעמקי הכאב, החידלון והמות; הטבע חושף בפנינו חסר אונים, חידלון, כאב, בפשטות טבעית, ומלמד אותנו שזה טבעי, שזה בסדר. בצד אותן תחושות, אותם מאפיינים, יש עוצמה, יש חיים, יש השתנות, יש התחדשות.
כולם חלק מאותה האריזה. בתוך אותה אריזה שנקרא לה טבע, יש שינוי- המחליף חוסר אונים ביכולת, חידלון בהתחדשות- בחיים, בושה בגאווה, חולשה בכוח, וכולם מתערבלים ומשתנים והופכים להיות יצירת הפאר, ואנו נדהמים לגלותה ביופייה ובכיעורה, אך בעיקר בממשותה המשתנה והדינמית. דוגמה לתהליך של ריפוי טראומה בזכות הטבע ובתוכו ניתן למצוא את סיפור מקרה העץ הנדיב.
העץ הנדיב-
טיפול בילד עם טראומה הריונית ( טרום לידתית) וטראומות נלוות
שבתאי ילד בן עשר נאה עדין ורגיש ובנוי היטב הגיע לטיפול שמוט כתפיים וממעיט להתבונן בעיניים. הוא הגיע לטיפול בעקבות התפרצויות של כעס ואלימות בבית הספר. התפרצויות וכעס שלא הוכרו בבית בדרגות עוצמה כפי שבאו לידי ביטוי בבית הספר. שבתאי היה אחד מתוך שניים. אחותו התאומה הופחתה בעת ההריון לאחר גילוי מומים, שבתאי נולד לבדו לאחר שהלב, שדפק לצדו ברחם אמו, דמם. שבתאי הגיע לעולם כילד מחייך מצד אחד וחרד וכעוס מצד אחר, קוטביות שליוותה אותו במשך חיו. העדרה של אחותו בא לידי ביטוי: בהצמדות הדוקה להורים ופיתוח היקשרות מוגברת למשפחה הקרובה והמורחבת, בקושי בפרידה בכל הרמות ובפחד מלהכיר ולהתנסות בדברים חדשים: חוויות, אוכל, חברים ועוד; במילים אחרות מרחב פנימי הדוק ודחוס בליווי נטייה מועצמת להיצמדות.
עד גיל 3 שבר שבתאי את ידיו פעמיים, שבאחת הפעמים היה צורך להחזיר את היד למקומה בהרדמה מלאה. אם לא די בכך התנסויותיו במסגרות החינוך לא היו מוצלחות. מפגשיו עם המבוגר המשמעותי; קרי גננת ומורה של השנים הראשונות היו טראומתיים במיוחד. מפגשים שהיו מלווים בדיכוי, בהשפלה וביחס שרירותי לא רק כלפי שבתאי אלא כדרך עבודה או כקו אישיותי. תחושתו הבסיסית של הילד הייתה, שאף לא אחד, מחוץ למסגרת הביתית, אינו רואה אותו.
שבתאי הכיר את סיפור האחות ונעשו ניסיונות קודמים לערוך טקסי פרידה אך ללא הקלה משמעותית; מבחינתו היא הייתה ועודנה חלק מהמשפחה - חלק נעדר. המודעות כשלעצמה לא תרמה דבר לשיפור הרגשתו ולצמצום תחושת הכעס והתפרצויות הזעם. שבתאי לא אהב את עצמו לאחר התקפי הזעם וסבל מאוד מהמחיר החברתי והמערכתי שהובילו התפרצויות.
שבתאי היה ועודנו אינטליגנטי ונבון, בעל מודעות עצמית גבוה ויכולת ביטוי מילולית מפותחת מאוד. הנחת העבודה הראשונית שלי הייתה שבזכות תכונות אלו ניתן להעלות את מודעות הגופנית לתהליך התהוות הכעס ולטפל בו שהוא עוד מתון. לטפל בו ע"י פניה לעזרה של מבוגר משרה אמון או התרחקות ממוקד מעורר הכעס ( הצעתי לשבתאי לחתוך). המפגש הראשון שנעזר בטכניקת SE היה מוצלח ביותר: שבתאי גילה יכולת להקשיב לגוף למסריו, יכולת לבחור חלופות למצבי עימות והצתה אפשריים. והבחינה האמיתית להצלחה של מפגש זה הייתה שינוי היחס של שבתאי אל הילד שהיה מקור לתגובות של כעס ואפילו תוקפנות שינוי שמתמיד מאז עד היום. אך לא לעולם חוסן, במפגש השני, שבו ניסיתי להתמקד במפגש בין- אישי יותר בעייתי, גילה שבתאי חוסר שקט בולט, חוסר עניין וטען שנמאס לו ומשעמם לו.
אחת מהנחות העבודה הבסיסיות שלי היא, שאדם, וילד גם כן, יודע בתוך תוכו מה טוב לו ומה יכול לעזור לו. לכן ששבתאי אמר לי בלשונו 'לא מתאים לי'- קיבלתי. בדיעבד אני יודע שבמעשה זה קניתי מעט מאמונו, כי "ראיתי" אותו.
בדרך העבודה שלי הסיפור הטראומטי אינו הכרחי ובמקרה הזה אין באמת סיפור. על כן החלטתי להתמקד בחיבור הילד ליסוד החי בתוכו, או מילים אחרות למשאביו, ולחזק את אמונו ביכולתם לשרת אותו ובעיקר להגן אליו. תחושת הגנה שאליה הוא שאף ואותה חיפש בהיצמדות למשפחה ולמוכר. תחושת ביטחון שתבוא מתוכו. תחושת ביטחון אשר תאפשר ריווח של המרחב הפנימי. מרחב שמתוכו צצות האפשריות , נולדת הבחירה ומתרחב הביטחון מחד והחופש מאידך.
מהפגישה השלישית ואילך כל הפגישות נעשו בטבע- סביב, על, ולצד עץ אדיר ממדים רב בשנים שניתן לטפס עליו ולהסתובב עליו בקלות יחסית. במקביל קיבל שבתאי בהסכמתו שעורי בית שכללו משימות ציוריות מונחות של התנסות בהגדרת גבול הגדרת יחסים הגדרת רגשות כגון כעס ושמחה ודרכים שונות לפתור תחושות של כעס . המשימות היו באחריות שבתאי, שאכן הקפיד לעשותן עד לנקודה שהן מיצו את תפקידן במהלך הטיפול הקדשנו זמן קצר להתבוננות בציורים ולשיקוף ההחלטות שהתקבלו במהלך עשית השעורים. המעשה הציורי עצמו הוא, שמכולל את שינוי הפנימי ולא והשיחה עליו. השיחה המודעת עליו אך ורק מבססת סוג מסוים של "בעלות" על תהליך שנעשה ונטמע בגוף; כשם שהידיעה והבנת תהליך הלידה ע"י היולדת והרופאים אינה משפיע במאומה על התהליך עצמו.
רוב המפגשים הטיפוליים התבצעו על העץ מתוך נסיון מדורג להתחיל לנוע ביתר חופשיות בין ענפיו. לשבתאי ולי כמנחה היה ברור שמה שמונע מתנועה חופשית במרחב העץ אינו מוגבלות גופנית או חוסר גמישות פיזית אלא חשש עמוק. במהלך הטיפול התחלנו לבחון את האפשרויות התנועתיות השונות כדי להתקדם על העץ תוך ניסיונות שלי כמטפל לנוע על העץ גם- כן כאשר הסרבול שלי היה גלוי לעין: הכרס, המשקל וחוסר הגמישות.
הבחינה של האפשריות על העץ מילאה מספר תפקידים: העץ המיוחד הזה היה עבורנו מרחב מכיל- מרחב בטוח, יסוד טבעי בעל עוצמה וניסיון חיים. ומצד שני התנועה על העץ טמנה בחובה סיכון אמיתי שנידון ונבחן והתגמד עם התפתחות הטיפול ועם היציאה מקיפאון משיתוק אל תנועה עם אפשריות. התמזל מזלנו , בתום אחד הטיפולים לאחר שכבר ירדנו מהעץ ועמדנו לצידו התקרבו אלינו בדהרה מספר פרות שבד"כ רועות באזור . האימה שאוחזת באדם שמסה כזו שועטת לעברו היא עצומה. שבתאי היה קפוא הוא זעק לעברי ואני הייתי מבוהל בעצמי. לא היה בידי מה לעשות וצעקתי אליו 'רוץ טפס על העץ'. תוך שניות הוא היה עליו מוגן ובטוח .
עץ שהיה יסוד של סיכון ופחד הפך למפלט האולטימטיבי. שבתאי יצא מאימה וקיפאון למעשה בכוחות עצמו וללא חסות מבוגר. הפחד לא עזב אותי והפרות לא חדלו משעטתם התחלתי לרוץ לעברן בנחישות לא פחותה משלהן בעודי צועק בעוז. לבסוף הן נעצרו וגם אני לאחר מספר שניות של בחינת המצב סובבנו שנינו את גבינו וחזרנו למקום שממנו באנו הן למרעה ואני אל שבתאי אל העץ. הזדמנות מופלאה זו שלא יכולה הייתה להתרחש בשום חדר טיפולים ולא הייתה יכולה להיות מבוימת בשום צורה, זימנה אפשרות חד פעמית של התמודדות מכוננת לשבתאי. לי היא נתנה תפאורה טובה לספר את סיפורו של הדלאי למה הצעיר ומפגשו עם הכלב הטורף.
היום שבתאי במקום אחר. כל מי שהכיר אותו קודם אינו נפגש יותר עם הצד הכעוס באישיותו ומצין את השינוי הבולט לעין בהתנהגותו. שבתאי חי היום בתוך מרחב בחירה; בחירה מתוך כוח לא מתוך כורח. הישגיו הלימודים השתפרו והעניין שלו בלימודים התרחב הוא אינו סובל מהתפרצויות זעם וממפגשים אלימים עם ילדים או מבוגרים. היום הוא מוכן להתנסות בחוויות חדשות בתחומים שונים. ומעבר לכל זה הוא מלא חיים בכל המישורים. גם בתקופת מלחמת לבנון השניה גילה שבתאי רוגע ונינוחות מפתיעה בייחוד על רקע פחדיו הקודמים מפיגועים, תוקפנות וגילוי אלימות, והגיב בקנה מידה לאיום האמיתי שנשקף לו בנסיבות הקיימות.
משך הטיפול היה כעשר פגישות טיפוליות של שעה וחצי שביניהם עבד שבתאי בהתמדה וברצינות ועזר לעצמו להתחזק ולהתרחב אך תהליך הריפוי האמתי התחיל עם רגע לידתו ונזקף לזכות יכולת הריפוי העצמי של שבתאי בחיבורו ליסוד החי, למשפחתו ולכל מי שיכול היה לראות אותו כנזר הבריאה, ולתת לו את התחושה שהוא אכן רואה אותו כך. המעשה הטיפולי בעיני הוא מעין השלכת אבן למים בעקבותיה מתרבות האדוות ומפיצות את הריפוי לאזורים בלתי מוכרים ובלתי צפויים אשר צמאים למגע מרפא.
סיפור מקרה זה מדגים במידה מסוימת את דרך העבודה וחלק מהנחות התאורטיות של שיטת אלטשולר. סיפרו של שבתאי הוא מקרה פרטי כשם שכל מפגש בין-אישי הוא מקרה פרטי יחיד ומיוחד. הצלחתו של טיפול זה אינה ערובה להצלחה זהה של טיפולים אחרים (לא מבחינת הכלים והטכניקות ולא מבחינת המשך), אך היא אבן יסוד איתנה במשכן התקווה. תקווה שריפוי אפשרי, מהפצעים שחורטים בנו בני האדם אירועים טראומטיים. תקווה שריפוי אפשרי הן בילדים והן במבוגרים הן בלוויית שיחזור האירועים עצמם כמקור והן בלעדיהם.
שיטת אלטשולר פותחה בעקבות ריפוי עצמי של איתי אלטשולר, אשר סבל מהלם קרב קשה בעקבות פציעה במלחמת לבנון. באין מזור וישועה לסבלו בדרכים המקובלות, הבין איתי ש 'אם אני לי מי לי ?' והרים עצמו משאול הטראומה בשערות ראשו. בעקבות כישוריו המיוחדים הצליח איתי להפוך את נסיונו האישי המוצלח וחוויותיו, לשיטה שמשתדלת לתת מענה לחוויה של טראומה והשלכותיה, לחוויה של אבדן ומוות ולסבל הנובע מהעדר משמעות קיומית. השיטה מבוססת על האמונה באדם ובכוחו הפנימי לרפא את עצמו- כוחו של היסוד החי להתקשר מחדש עם המערכות הפרפרליות אשר נותקו או מוסכו.
המאמר מהווה חלק שני בסדרה של שלושה מאמרים אשר יעסקו בשיטת אלטשולר ויחסו לטבע.
מאמר ראשון: טבע שינוי וממשות.
מאמר שלישי: פירוט השיטה הטיפולית על ידי תרגיל באבן.
עודכן בתאריך:26.12.06
(נ.ב: אין המאמר מהווה המלצה או הכוונה על ידי אתר הגל הירוק לטיפול בשיטת אלטשולר)
|
|
|
|
|
Untitled
|
לדף הבית
