אחר הצהריים נסעתי לבקר חבר ברמב"ם.

למשגב יש סרטן והוא עבר השבוע ניתוח נוסף. זו הפעם השלישית בה מבתקים את ריאותיו במרדף אחר עוד גלולה. והוא רק בן עשרים ואחת.

הדרך מביתי שבקריית-ביאליק לבית-החולים רמב"ם עוברת בשביל הסרטן החיפאי, כביש מפרץ חיפה-עכו. הנתיב האונקולוגי מתחיל ממפעלי הפלדה הסמוכים לעכו, ממשיך למפעלי חיפה כימיקלים על מיכליו ותמיסותיו, מתקדם אל המזהם הגדול באזור, הריפיינריס, בתי הזיקוק ומסתיים בבית החולים, שביציאה הדרומית מהעיר. כקילומטר לפני בתי הזיקוק (הנמצאים כשמונה ק"מ מביתי) מתחיל הריח הבלתי נסבל להציף את האף. זה השלב בו בני הקטן סוגר את חלונות המכונית ומצטנף בבעטה במושבו. מן הרכב בולטות הארובות, כשהן פולטות עשן סמיך ומאיים, הנישא בהתאם לכיוון הרוח, פעם לריאותיהם של תושבי הר הכרמל, פעם לליבם של המתגוררים בקריית-טבעון ופעם לטובת האסתמה של ילדי הקריות. עוד מפעלים הקיימים באזור מוסיפים את שלהם למנת הזיהום המרוכזת, פולטים, מעכירים, מלכלכים, מטמאים.

הרמזור פוגש אותי על גשר הקישון. כמה ברווזים מרוויחים את יומם סמוך לגדותיו של הנחל המטונף, רווי כולו בשפכים תעשייתיים משחיתים. הקישון, כבר מזמן אינו ממלא את ייעודו הטהור, מזרים החיים. גם הברווזים, הצפים בין שרידי מתכות וחומצות רעילות, עשויים להצטרף לשרשרת החולי האזורי, אך במקרה שלהם למי באמת אכפת. ואכן לאף אחד לא אכפת ? לא מהברווזים וגם לא מבני-האדם.

 

הרשעות והעיוורון אינם מבחינים בין בשר ובשר.

עם הפרטת בתי הזיקוק ניתנה לממשלה הזדמנות פז ? שהוחמצה - לעשיית צדק היסטורי מחייב עם האזור המוכה, שכבר עשרות שנים עטוף בענני התעשייה השחורים, טרף לרעבונם אל איילי הממון. נדמה כי העובדה ששעורי החולי מסרטן, מחלות לב ואסטמה גבוה משמעותית בנפת חיפה מהממוצע הארצי (נתוני "הקואליציה לבריאות הציבור"), אינה מרשימה אף אחד. בעניין זיהום האוויר במפרץ כשלו כל שרי איכות הסביבה לדורותיהם לרבות יוסי שריד. במקום להוסיף לתנאי המכרז דרישה ברורה לרכישת מסננים חדישים, המסוגלים להקטין בעשרות אחוזים את נזקי הפליטות של המפעלים, בחרה בממשלה לעצום את העיניים ולבצר את רווחיהם של הבעלים החדשים.

ובמקום להפנות תקציבים מתוך תמורת ההפרטה לטובת שיקום הסביבה במפרץ והגנה על אוכלוסיית האזור, העדיפה הממשלה למלא פיה מים. לא נעים להיות תושב אזור טעון טיפוח, אך עוד פחות נעים לחוות זלזול וקיפוח. את השכונה שלי, במרכז קריית-ביאליק, הקימו יקים קפדניים, שהגיעו בראשית המאה הקודמת לאזור ובנו עיר לתפארת, שלאורך השנים נחנקה מאדי המפעלים המזהמים.

 

השכנה מלמעלה חולה בסרטן והשכן מהבית הסמוך נפטר מהמחלה לפני כעשור. וגם האימא של נרי מהכיתה והנכד של אבי. משגב בן העשרים ואחת וחבריו מהמחלקה האונקולוגית ? נושאים בגאון את תעודת התושב שלהם במסדרונות בית החולים. כישפנו את מיטותיהם, מי להמשך חייו ומי לסופם ? תתפוס אותן המשמרת הבאה של חולי הסרטן.

חולים, שחלקם אינם, אלא קורבנותיה של ציניות המשולבת בתאוות בצע ובאטימות שלטונית. במחוללי המחלות שהם מעשה ידי אדם, ניתן לטפל ובכך להקטין את מימדי האפידמיה.

 

האם בישראל המנוכרת ירימו הרשויות את הכפפה?