בתשעה באב בשנת 70 לספה"נ חרב בית המקדש השני, חורבן שהוביל בסופו של דבר ליציאה לגלות בת כמעט אלפיים שנה.

החורבן והגלות שבאה בעקבותיו הקיצו את הקץ על תרבות של עם חקלאי שישב על אדמתו, הוציא ממנה את לחמו וניסה לקיים בה חברה ערכית ודתית.

בתקופה שלפני החורבן חלקת השדה היתה מקור עושרו של אדם וגם הדרך שלו לקיים חסדים עם חלשי החברה דרך קיום מצוות לקט, פאה, שכחה ושאר מתנות עניים. בתקופות ה"לחוצות", סביב בציר הענבים שחל גם הוא בחודש אב, התגייסו כל בני הכפר, איש לעזרת רעהו וביצעו יחדיו את העבודה מתוך חדווה עצומה. על ט"ו באב, חג שנערך בכרמים בשיא תקופת הבציר נאמר : " לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן...ויוצאות במחולות בכרמים..." (מסכת תענית פרק ד משנה ח) כמעט אלפיים שנה אחרי, קיבלה על עצמה התנועה הציונית להשיב את עם ישראל לארצו ולכל ההיבטים של חברה החיה מתוך חיבור אמיתי ונכון לאדמה.

 

ואכן, התנועה הציונית עודדה יהודים מכל רחבי העולם, להתקבץ אל ארץ ישראל ולשוב לעבודת האדמה שנשללה מעם זה לאורך כל שנות הגלות. עבודת כפיים וערבות הדדית הפכו למושגי ייסוד עליהם הושתתו מגוון דרכי התיישבות, ותחושת "פעמי משיח" פיעמה באוויר. א.ד גורדון, הוגה דעות חשוב מבני העלייה השנייה כתב בנושא זה (מתוך "האדם והטבע") : "ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך.... ... ...והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה. ומצאת עונג בכל עבודה, אשר תעבוד, ובכל מעשה, אשר תעשה, כעונג אשר אתה מוצא באכילה והשתיה. ושמת לבך ביום ההוא להנעים ולהטעים את עבודתך, כאשר הנך שם לב היום להנעים את מאכלך, וכאשר הנך שם לב היום להרבות את פרי עבודתך את הכסף.... ואהבת ביום ההוא את כל הנמצא, ואהבת את האדם, ואהבת אף את עצמך כי יהיה לבך מלא אהבה.

והאמנת בעצמך, והאמנת באדם, והאמנת בכל אשר יש להאמין כי תהיה כולך מלא חיים..." כיום- למעלה ממאה שנה מאז החלה הציונות, דומה ששוב התרחקנו מעל אדמתנו, אמנם לא במובן הגיאוגרפי, אלא במובן הנפשי והפרקטי.

רב הישראלים כיום מתגוררים בעיר, לא עוסקים בחקלאות וקונים את לחמם בסופרמרקט ולא מתוך זיעת אפיים. היחס לאדמה מתבטא יותר בערכה הנדל"ני מאשר בעיבודה. חברת המופת הינה חלום לא ממומש, תחלואי המערב של אנוכיות, ניכור וצרכנות יתר מופיעים בכל פינה ושנאת החינם, אותה זו שמעידים עליה שהחריבה את בהמ"ק , אורבת לפתחנו... חודש אב, על שני מועדיו (ט' באב וט"'ו באב) מעוררים אותנו לחידוש הקשר לאדמה מחד ולסולידאריות החברתית מאידך.

 

אין הכוונה להשיב את הגלגל לאחור, אלא להרחיק ראות לפנים ולהשיב את מימד הקהילתיות והקשר לאדמה לחיינו. יוזמה נפלאה הנוגעת בתחום זה הינה יוזמת הגינות הקהילתיות  גינה קהילתית הינה גינת ירק, תבלינים, פרחים או כל דבר אחר, המשותפת לחברי קהילה מסויימת, שכונה או מספר בניינים משותפים. כל גינה קהילתית נראית אחרת לפי הצרכים של התושבים שמקימים אותה.

ישנן גינות בהן מגדלים בעיקר ירקות לשימוש יומיומי (כדי לחסוך כסף וליהנות מירקות טריים ולא מרוססים), יש גינות שמשמשות בעיקר מקום מפגש לחברי הקהילה (ומתקיימות בהן חוגים, מפגשים של בעלי כלבים, התעמלות בוקר של קשישים וכו') ויש גינות שנועדו פשוט להיות פינת חמד ירוקה בתוך העיר הסואנת.

סוד ההצלחה של הגינה הקהילתית הינו בהיותה שייכת לקהילה. בתרבות בה יציאה מן הבית מזוהה עם רכישת שירותים שונים, גינה קהילתית מעבירה את המסר שאנשים יכולים להיפגש גם לשם יצירה משותפת לא כלכלית. הגינה יכולה ליצור או לחזק קשרים קהילתיים סביב מקום מגורים ולאפשר לתושבים להביא את עצמם לידי ביטוי בדרכים מגוונות (הופעות של להקות חובבים מהשכונה, בניית ערוגת תבלינים משותפת, ארגון חוג ציור בבקרים ועוד).

הבחירה בגינה קהילתית ולא בסוג אחר של התארגנות שכונתית נובע מן הערך הגדול של עבודת האדמה גם כמקצוע פנאי. העיסוק בעבודת האדמה מחזק את הקשר של האדם לחומרים הפשוטים של החיים ולמקום בו הוא מתגורר ומאפשר, ממש כמו בימי קדם או בראשית הציונות, כר נרחב של קשרים חברתיים בין אנשים בגילאים שונים או מרקעים שונים (כגון דתיים וחילונים).

 

ימים אלו, של חשבון נפש על החורבן מחד, ושל התעוררות הגוף משפע הענבים, התאנים ושאר פירות הקיץ הנוטפים מן העצים מאידך, מזמינים אותנו לבחון את הקשר שלנו לארץ, לחורבנה ולתקומתה, ולפעול לתיקון ולשיפור פני החברה בישראל.