הוועדה לאיכות הסביבה אשר התקיימה ב20 לחודש, החליטה כי יש לערוך סקר נרחב על זיהום הקרקע בפי גלילות, וכי מזהמי הקרקע, במקרה זה תחנות הדלק אשר השתמשו במקום במשך שנים, יהיו אחראים למימון הסקר, ניקוי וטיהור הקרקע.

מאז כ- 16 חודשים אני מתבוננת סביב והוגה בשאלה מה קרה לשמירה על הסביבה באזורנו. ממקום מגורי בשכונת מנחת בירושלים, אני שומעת את קולות היריות על שכונת גילה, על אזור הר חומה וקבר רחל, רואה את אורות ההבזקים ורואה בתקשורת את התגובות.

הטרקטורים הצבאיים חופרים תעלות עמוקות, מבצעים לאחר כל פיגוע חישוף של השטח, הורסים טרסות, בתים וכפרים. מערימים מחסומי עפר ועוקרים עצים. הפלשתינאים, מנגד, מזרימים את הביוב, קולטים את האשפה ומנסים לסלול "דרכים עוקפות מחסומים". תמונת מצב עגומה זו, של מלחמה המכונה ,מלחמה בעצימות נמוכה" גובה את קורבנותיה בגוף, בנפש, ברוח וכן - גם בסביבה. בימים של מלחמה, משלמת גם הסביבה מחיר יקר

. אינני יכולה להתעלם מהמחשבה, כמה מאמץ הושקע בשמירה על נוף הקדומים התנכ"י, באזור נחל בית גילה, באותו גיא עמוק, המפריד בין רכס בית ג'אלה לבין שכונת גילה: בעת סלילת כביש מס' 60 הידוע גם ככביש המנהרות - ביזמות התכנונית, החל מבדיקת ההיתכנות, דרך פעולת השכנוע היסודית של מקבלי ההחלטות, לבחור באלטרנטיבה זו, שלא תפגע בסביבה, ותאפשר יצירת כביש מודרני, בטוח, מהיר ואסתטי שיתן פתרון תחבורתי יעיל לתנועה בין ירושלים לגוש עציון ולחברון, ומי יודע, גם לבאר שבע. כביש מודרני על
גב ההר

האלטרנטיבות היו, כביש סטנדרטי, עם עבודות עפר כבדות באזור מנזר כרמיזן, מה שהיה הורס את הגיא הייחודי, אלטרנטיבה נוספת היתה סלילתו על המדרונות של שלוחת שכונת גילה, ושוב היה הדבר יוצר הרס סביבתי גדול ובלתי הפיך. אלטרנטיבה נוספת היתה סלילת הכביש דרך עמק רפאים אל ואדי חלץ, כפר ואלג'ה החדש ובית ספר שדה בהר גילה.

כל האלטרנטיבות הללו נראו פסולות בשל נזקן הסביבתי המרובה. התכנית אושרה עקרונית בשנת 1985. ואכן, בשלהי שנת 1991 החלה סלילת כביש המנהרות. לא ארחיב כאן בשאלות הפיקוח הסביבתי, השמירה על כל עץ וטרסה היסטורית. תסקיר ההשפעה על הסביבה קבע מאיפה ייכנסו לפורטל (פתח המנהרה). איכן יעבור הגשר, איפה ישפכו עודפי העפר ועוד. זו היתה פעם ראשונה שגורמי איכות הסביבה הצליחו לשכנע את מקבלי ההחלטות לבחור באלטרנטיבה ידידותית לסביבה לאחר שהוכיחו, שההפרש במחיר הוא סביר וכדאי

דפיקת לב ראשונה הייתה, עם בחירתו של יצחק רבין ז"ל לראשות הממשלה. היה חשש שהממשלה החדשה תבטל את הפרויקט

דפיקת לב שניה הייתה עם חתימת הסכם אוסלו, כאשר נוצר צורך למצוא פתרון מהיר לקשר עם גוש עציון עם העברת שטחים לרשות הפלשתינית. כביש המנהרות טרם הושלם. לממשלת ישראל היה חשוב להסדיר את התחבורה לגוש ולכן, סללו את כביש עוקף ולאג'ה, אותה אלטרנטיבה שנדחתה בזמנו, במהירות תוך יצירת מפגע נופי וסביבתי גדול ביותר באזור רגיש במיוחד, לאחר שנוצרה "הסכמה" עם ה"ירוקים" בדבר נחיצות הכביש

כביש המנהרות עצמו, כשלעצמו כביש יפיפה, אשר שימש תקופה ארוכה לפרסומת של חברת "אגד", מהווה ציר תחבורה לא בטוח שבו נורות לעתים יריות, מה שגרם לצורך לבנות לאורכו מחסומים המסתירים את הנוסעים בו מהנוף

עצי הזית הקשישים, שעל שמירתו של כל אחד מהם נלחמתי, הופכים היום לשבבים, הטרסות נמחקות

נוסף על כך, בואדי בית גילה, שבו עובר קו הביוב של בית ג'אלה, שנבנה כסמל לדו קיום המעביר את ביוב בית ג'אלה וחלק מבית סחור לעמק רפאים ומשם, יחד עם ביוב ירושלים למתקן הטיהור המשותף, קו שנבנה בתרומה אירופית ובליווי צמוד של אדריכלית נוף, לאחר דרישה לשמירה על הסביבה הייחודית, זורם היום ביוב גולמי

אין קול ואין דרישה לתקון המצב. העניין היום איננו בסביבה או כמאמר המשורר: "כשרועמים התותחים נעלמות המוזות". גורמי שמירת הטבע והסביבה נאלמו דום. העצים והטרסות, נוף הקדומים שהולך ונפגע, הולך ונהרס מיום ליום, הוא המחיר הבלתי הפיך של המציאות הקשה שאליה נקלענו באין קול ובאין תגובה. חבל

בברכה, ציפי רון
חברה במועצה הלאומית לאיכות הסביבה - 
יושבת ראש ועדת איכות הסביבה של מועצת אירגוני הנשים בישראל - 
פרס יושב ראש הכנסת לאיכות הסביבה 1989 - 
פרס מגן השר לאיכות הסביבה 1989 - 
לשעבר מנהלת סניף החברה להגנת הטבע י-ם ורכזת שמירת טבע